טיפול בטראומה זה ™SE

  רוצים עוד? בקרו אותי בדף הפייסבוק   |  כתובת: כוכב יאיר  |  מייל: galit.hai@gmail.com  |  טלפון: 050-3520022

  • Facebook - White Circle

הכלב ברוך

זה הכלב שלי. קוראים לו ברוך. הוא עדיין גור, כמעט בן שנה.

לפני כמה חודשים יצאנו יחד, ברוך ואני, לטיול בוקר שגרתי בחורשה שנמצאת בסמוך לביתי. מאחר וברוך הוא כלב עליז ואנרגטי מאוד, כשאנחנו מטיילים בחורשות אני נוהגת לשחרר אותו מהרצועה ולתת לו לחקור את הטבע בחופשיות בתקווה שגם יתעייף קצת...

אבל באותו בוקר קרה משהו אחר.

בעוד ברוך מרחרח בסקרנות את הצמחייה מסביב שמענו לפתע רעש של מכונית מתקרבת מכביש סמוך שנמצא מחוץ לחורשה. באותו הרגע, לחרדתי, עזב ברוך את מלאכת הרחרוח ופתח בריצה מהירה לכיוון שממנו הגיע הרעש. הצעקה שבקעה מפי לא שינתה דבר. 

רצתי אחריו ותוך שניות אחדות ראיתי את ברוך מתחת למכונית שכבר החלה לבלום. רגע קצר אחר כך הוא כבר היה מאחורי המכונית ובעודי צופה אחוזת אימה במתרחש ראיתי שהוא חי. 

כשאני נזכרת באירוע הזה אני תמיד אומרת שלברוך אולי לא היה מזל באותו הבוקר במובן הזה שאני היא זו שהשגיחה עליו, אבל מצד שני, הידע שלי אודות התהליכים שהופכים אירוע קשה לטראומטי דווקא הועיל...

מיד כשברוך השתחרר מאחיזת המכונית ידעתי שעכשיו אסור להפריע לו, לא משנה כיצד ינהג. ידעתי שלבעלי חיים, כמו גם לבני האדם (הרי גם אנחנו בעלי-חיים בסופו של דבר), יש מנגנונים פיזיולוגיים מולדים שיודעים "לשחרר" באופן אוטומטי את המתח האדיר שמצטבר בגוף ברגע שבו חווים אירוע מחריד, שחרור שמסייע להחזיר את הגוף (והנפש) לאיזון.

כשאנו חווים חוויה מחרידה, מערכת העצבים שלנו מתארגנת מיד ומניעה אנרגיה הישרדותית אדירה לתגובת "ברח או הילחם". במקרה של ברוך אותה תגובה לא יצאה לפועל משום שהוא "נתקע" מתחת למכונית. יחד איתו "נתקעה" בגוף האנרגיה ההישרדותית. אלא שכאמור, הגוף ידע להשיב את עצמו לאיזון במידה ולא מפריעים לתהליך הזה לקרות...    

איך יודעים שאותה אנרגיה הישרדותית שנתקעה משתחררת? 

בשניות הראשונות אחרי התאונה, ברוך נבח בפראות והשתולל. מעולם לא ראיתי אותו כך. אחר כך התחיל לרוץ לכיוון ביתנו.    

בניגוד לבני-האדם, בעלי-החיים לא חוששים לתת לתהליך הזה של פריקת האנרגיה שנתקעה בגוף להשתחרר. אם הם חשים צורך לנבוח/לילל באגרסיביות זה לא מפחיד אותם... אם העיניים שלהם דומעות זה לא מביך אותם... אם כל הגוף שלהם רועד הם לא חוששים שיצאו משליטה... במילים אחרות הם לא מפריעים לגוף שלהם לפרוק את אותה אנרגיה הישרדותית אדירה שנתקעה ולכן תוך פרק זמן קצר הם שבים לאיזון. 

לנו, לבני האדם, זה קצת יותר מסובך... אנחנו חשים לחץ ומבוכה מול הניסיון של הגוף לשחרר את אותה אנרגיה הישרדותית שנתקעה ולכן אם אנחנו מזהים שהידיים שלנו רועדות אחרי תאונת דרכים למשל, אנחנו נשים מיד את הידיים בכיסים כדי לעצור את הרעידות כי זה מרגיש לנו מוזר ושאיבדנו שליטה... אם נחוש כעס גדול ורצון לצעוק/לצרוח באגרסיביות בדרך-כלל נעצור את הרגש הזה וננסה בכל דרך להירגע (כי מה, השתגענו???)... ננסה לא לחשוב על האירוע ונגרש מהתודעה זיכרונות מטרידים על מה שאירע...  

וכך קורה, שבלי כוונה כמובן, אנחנו מפריעים למנגנונים הפיזיולוגיים המולדים שלנו לבצע את עבודתם ולפרוק את האנרגיה שנתקעה. אותה אנרגיה תקועה נשארת במערכת העצבים שלנו ומכאן הדרך להתפתחותם של סימפטומים טראומטיים קצרה. אותה אנרגיה הישרדותית עלולה להוביל תוך פרק זמן קצר לחרדות, לקשיים בשינה, דיכאון, חוסר תיאבון, כאבים כרוניים ועוד. המקור לסימפטומים אלו, אגב, לא יהיה "בראש" אלא בגוף. כי בסופו של דבר, הטראומה היא לא בראש, הטראומה היא בגוף. 

שיטת ™SE שפותחה לטיפול במצבי מתח וטראומה ועליה ארחיב בפוסטים הבאים, מסייעת למערכת העצבים לשחרר בהדרגתיות את אותה אנרגיה שנתקעה ומסייעת לאדם לשוב לאיזון שהופר בעקבות האירוע הטראומטי בזריזות וביעילות. 

Please reload