טיפול בטראומה זה ™SE

  רוצים עוד? בקרו אותי בדף הפייסבוק   |  כתובת: כוכב יאיר  |  מייל: galit.hai@gmail.com  |  טלפון: 050-3520022

  • Facebook - White Circle

תפיסות מגבילות  – אם אני אכעס אני עשוי/ה לאבד שליטה

 

הפעם אני רוצה להתייחס לסוגיה אשר מונעת מאנשים רבים לנוע קדימה בחייהם באופן שיסייע להם להשיג את מטרותיהם.

 

אנשים רבים חוששים מרגש הכעס, לאו דווקא מכעסם של אחרים עליהם, אלא דווקא מהכעס שלהם עצמם. הם חוששים להכיר בעובדה שאירוע מסוים עורר אצלם כעס. זה לא אומר כמובן שהם לא כועסים לפעמים, על הילדים שלהם למשל, אבל במצבים מורכבים יותר, למשל מול הבוס או אולי מול בן/בת הזוג או ההורים, כאשר הם חשים שמתחיל להתעורר בתוכם כעס ואולי אפילו זעם, הם יעדיפו "לכבות" אותו ולומר לעצמם ש"הכל בסדר, אני לא כועס/ת". במרוצת השנים אגב זה הופך להרגל ולאופן שבו הם מגדירים את עצמם. הם מגדירים את עצמם כ-"אני לא כזה, אני לא טיפוס שכועס/ת". כאילו שלכעוס זו נטייה שלילית.

 

אז קודם כל, תרשו לי לצאת בהצהרה שרק מי שמת לא כועס. למי שחי יש בדרך כלל הרבה סיבות לכעוס. איך אפשר לחיות בעולם שלנו בלי לכעוס???

 

אז איפה הקושי? למה כל-כך הרבה אנשים מתקשים לתת מקום לכעס שלהם?

 

הסיבה העיקרית לדעתי היא בלבול בין רגש להתנהגות.

 

כעס הוא רגש. אמנם רגש חזק שמלווה פעמים רבות באנרגיה גדולה, אבל עדיין מדובר ברגש. כעס הוא לא התנהגות... ולמרות שמדובר בסך הכל ברגש, אנשים רבים חוששים שאם הם יכעסו, הכעס יצא משליטה ויניע אותם בניגוד לרצונם להתנהגות תוקפנית ואולי אפילו אלימה, וכך הם מונעים מעצמם את ההתקדמות שהאנרגיה הגבוהה והמדהימה שמצויה בכעס מציעה. בואו ניקח דוגמא.

 

נגיד שחוויתי במקום העבודה סיטואציה מורכבת עם הבוס. הוא אמר/עשה משהו שמאוד הכעיס אותי. במצב כזה, במידה ואני מאפשרת לעצמי להבחין בכך שאני כועסת, אני מבינה שקרה משהו לא תקין (פעמים רבות הכעס נושא עמו מידע, הוא מעורר את תשומת ליבנו למה כך שמשהו לא תקין התרחש)  ואז עומדות בפניי 3 אפשרויות:

 

1. לא לעשות כלום – אפשרות לגיטימית לחלוטין. אני עשויה להחליט שמה שהתרחש הוא הזדמנות ללמידה או שהבוס נמצא בתקופה קשה ושזה לא אופייני לו או שמה שקרה הוא לא אישי ולא מצריך תגובה.

2. ללכת ולשוחח עם הבוס – התמודדות אקטיבית, לנסות להסביר מדוע מה שהתרחש לא תקין ולנסות לשנות את המצב.

3. להתחיל לחפש עבודה אחרת – אולי "הגיעו מים עד נפש" וזה הזמן להתחיל לזוז.

 

לא משנה במה אבחר, אבל הבחירה שלי תהיה מבוססת על כך שאפשרתי לעצמי להבחין בכך שהסיטואציה הנוכחית מעוררת אצלי כעס. הרשיתי לעצמי לבוא במגע עם הרגש הזה בלי להיבהל ממנו. בדרך כלל הכעס לא יניח לי עד שאבחר באחת מ-3 האפשרויות שמניתי ואז אתחיל להירגע. בכל מקרה, גם אם בחרתי שלא לפעול הרי שהתמודדתי עם הסיטואציה ובכל מקרה יהיה מדובר בהתקדמות.

 

לחילופין, בואו נחשבו רגע על אותה הסיטואציה אלא שהפעם אני מסוג האנשים שלא אוהב להרגיש את הכעס, שהרגש הזה הוא מאוד לא נוח לי, נתפס בעיניי כשלילי ואולי אף מאיים. במצב כזה מה שיקרה הוא שלאחר שהבוס שלי הכעיס אותי אני אומר לעצמי, כפי שאולי התרגלתי לומר לעצמי כשהכעס שלי עולה: "אני לא כועסת". הבעיה היא שאם "אני לא כועסת" נשארת לי רק אפשרות פעולה אחת מאלו שציינתי. לא לעשות כלום כי לא קרה כלום... ואני מבטיחה לכם שזו אפשרות הרבה יותר גרועה מאפשרות מס' 1 שבה החלטתי לא לעשות כלום לאחר שהכרתי בכך שהמצב מכעיס אותי.

 

למה?  

 

כי בכך שאני מספרת לעצמי שאני "לא כועסת" אני מתרחקת מעצמי, מכחישה את רגשותיי ומפספסת את האנרגיה המדהימה לפעולה שהכעס מציע. בנוסף, אם אני "לא כועסת" במצבים שבהם כל אדם סביר היה כועס, אני בעצם מכריזה מלחמה על הרגש והאנרגיה המדהימים של הכעס. אני בעצם נאבקת באותה אנרגיה שהייתה יכולה להניע אותי לעבר שיפור התנאים במקום העבודה או כל התקדמות אחרת.

 

אה, ועוד משהו. בגלל שאנרגיה לא הולכת לאיבוד אלא רק משנה צורה, בזמן שאני אספר לעצמי ש"אני לא אחת שכועסת", לאט לאט ובלי שאשים לב אהפוך לסיר לחץ שאין לו שסתום שדרכו הוא יכול לשחרר את כל הכעס שבינתיים מצטבר. וכך, במוקדם או במאוחר, או שאאבד שליטה (שזה מה שהכי פחדתי ממנו ושבגללו נמנעתי מלכתחילה מלהכיר בכעס שלי...) ואתפרץ על מישהו (ועדיף שזה לא יהיה הבוס...), או שלחילופין, האנרגיה של הכעס שלי תתחיל להתקיף את הגוף שלי ויתחילו אצלי כאבים במקומות שונים בגוף... קושי להתמודד עם כעס קשור גם קשר הדוק לדיכאון אבל על זה כבר בפעם הבאה. 

 

אז בואו נפסיק לפחד מהכעס ונזכור שהוא נושא בחובו מידע חשוב ובעל ערך. הוא מתריע בפנינו שקורה משהו לא תקין בסביבה שלנו. אם לא נפחד לתת לו מקום, הוא ישמש ככח מניע בחיינו. בסופו של דבר, כעס הוא בסך-הכל רגש.

 

 

 

 

Please reload